גרימת מוות ברשלנות

הכותבת - עורך דין פלילי לימור רוט-חזן, היא עו"ד פלילי בעלת תואר שני במשפט פלילי, בעלת משרד עורכי דין באשקלון.

© 2007 כל הזכויות שמורות.

בעז נסע ברכבו בדרך חזרה מהחתונה של אורי. רוחו הייתה טובה עליו. הערב היה מהנה ביותר. סוף – סוף פגש שוב חברים ישנים וטובים, שאת חלקם לא ראה מזה שנים. חברים שלחמו איתו כתף אל כתף, ששכבו לצידו באינספור מארבים בלבנון, בקור העז ובפחד המקפיא. חברים מהסוג שאתה לא רוכש בשום מקום בעולם, חברים, שרק שירות משותף תוך סיכון חיים, תוך הקרבה אינסופית יכול לייצר. כאלו היו חבריו של בועז אותם פגש הערב, כולם בוגרי סיירת "אגוז", בשנות ה-30 לחייהם. בעז חייך לעצמו. רבים מחבריו השתנו. מי היה מאמין שרמי הדקיק, שגופו הארוך והצר הוליד את הכינוי שידבק בו לשנים "מקרוני", דווקא הוא יגדל כרס שכזו, ואילו רעמת השיער הבלונדיני של שרון, שהייתה מקור גאוותו, תהפוך לקרחת נוצצת.

חלק מהחברים כבר נישאו ואפילו אחזו פעוט או שניים. הוא, לכשלעצמו, כמעט ולא השתנה וגם חייו עוד לא נעו במסלול יציב. הוא אמנם עבד כבר קרוב לשנה כאיש שיווק בחברת היי-טק וגם הרוויח לא רע, אבל בתוך תוכו ידע, שעבודתו זמנית ושגם אותה יעזוב בקרוב, כשם שעשה לא אחת בעבר. חלומו הגדול היה להקים חברת פרסום ולהצליח כבעל עסק עצמאי משלו. היה זה חלום שלא הרפה ממנו ולו לרגע אחד. היה לו כשרון בתחום והוא ידע זאת. לא בכדי הצעות עבודה זרמו אליו ללא הרף. הייתה לו אותה איכות, שכל בעל עסק חד חושים היה מזהה מיד. אך בעז רצה להגיע לקהל יעד גדול בהרבה.

הנסיעה התארכה ונמשכה עוד ועוד ובעז נסע בגפו. לפתע נדדו מחשבותיו לנועה. כמה יפה וקורנת נראתה בחתונה. נועה הייתה הפקידה הפלוגתית. במהלך השירות אהבו אותה החבר'ה אהבת נפש ממש, וגם היא ידעה להעניק להם את החום והאהבה להם נזקקו. בכל זאת, בעז תמיד חש שאיתו היא קצת שונה, קצת אחרת, האם באמת הבחין בסומק בכל פעם שפנה אליה או אולי היה זה רק פרי דמיונו של לוחם מותש? מכל מקום, מאז השחרור מהצבא פגש בה פעם אחת בלבד בקניון בירושלים. הוא הבחין בה, עוד לפני שהיה סיפק בידה לראות אותו. ליבו החסיר פעימה. אך, המפגש בינהם היה קצר וסתמי ובעז לא ממש הצליח לעבור מבעד למחסום החברות שהקיפו אותה והתבוננו בו בסקרנות עולצת. הערב נראתה לו הרבה יותר בוגרת. גם היא הגיעה בגפה ומה חבל שלא הצליח לשוחח איתה ביחידות, אפילו רגע קצר, למרות שמבטו לא מש ממנה במהלך כל הערב כמעט. ' הוא ישיג את הטלפון שלה ויתקשר', גמלה לפתע ההחלטה בליבו. זה הדבר הראשון שהוא יעשה מחר על הבוקר. ישיג את הטלפון של נועה, ידבר איתה ויציע לה להיפגש עמו לבד. גל של אסרטיביות שטף את כל כולו. לפתע חש מאושר. היה זה בדיוק אז, כששמע את החבטה. חבטה עזה שטלטלה את הרכב. אי אפשר היה שלא לחוש בה. אימה אחזה בו, משהבחין בדמות שחורה מתגלגלת מטרים ספורים מרכבו הנוסע. שניות בודדות ניסה מוחו לעקל את שארע ורגלו בולמת לא בולמת, מהססת, מתייסרת. לבסוף עצר את רכבו ורץ החוצה.

הדמות שכבה על הכביש ללא תזוזה. בעז ניסה להיזכר בכל אותם שיעורי עזרה ראשונה, אך מוחו מאן לשתף פעולה. ' חייבים להזעיק עזרה' הדהד קול ברור במוחו ובעז חזר לרכב, נטה את הטלפון הסלולארי וחייג. מאותו הרגע כבר אינו זוכר הרבה. הנה מתקרב לו אמבולנס והנה ניידת משטרה, הנה אוחזים בו שואלים אם הוא בסדר. אפילו לענות אינו יכול. הוא כבר מבין, הדמות ההיא שעל הכביש, איננה בין החיים. הוא נלקח אל תחנת המשטרה, אך שם מחליטים להעביר אותו לבית חולים, לבדיקות. הוא מסכים. לכל הוא מסכים. גם לבדיקות דם. הוא די זוכר שאחרי ששחררו אותו מבית החולים, הוא נלקח שוב לתחנת המשטרה ונחקר. בחקירתו ניסה להסביר: הוא לא ראה דבר. הוא לא הבחין בדמות המתקרבת אל הכביש. הוא לא ראה אותה כלל, אלא כאשר רכבו כבר פגע בה והעיף אותה עד לנחיתתה ארצה בעוצמה. לא, הם לא ימצאו סימני בלימה, הרי הדמות ההיא התפרצה לו ישר לתוך המסלול. הכביש היה תקין והראות טובה.

בעז כל-כך רצה ללכת הביתה, לשקוע בשינה, לאבד את תודעתו. הלחץ היה כבד מנשוא. ואז ראה את פני החוקרים שחזרו אליו לאחר הפסקה. קולותיהם הלמו בראשו וליבו שב לפעום בפראות: "הגיעו בדיקות הדם. אתה עצור בגין הריגה ונהיגה בשכרות".

"רוצח" היו כותרות העיתון למחרת היום. "מאסר עולם לנהגים שיכורים" רעמו קולות הפרשנים.

הוריו של בעז היו אלה שהגיעו למשרדי, עוד טרם הארכת המעצר הצפוי של בעז. בבית המשפט ביקשה המשטרה להאריך את מעצרו בחמישה ימים נוספים לצורכי חקירה, ואולם שופט בית המשפט קיבל את הטענה כי אין כל מסוכנות נשקפת מהעצור הזה והורה לשחרר את בעז לחמישה ימי מעצר בית מוחלט. בתום התקופה הוגש כתב אישום, שאכן כלל עבירת הריגה ועבירת נהיגה בשכרות.

"לא נהגתי שיכור", טוען באוזניי בעז נחרצות. "הייתי בחתונה. שתיתי אולי שני משקאות. סוג של קוקטיילים קלים".

למזלו של בעז, כפי שקורה לעיתים תדירות, בדיקת הדם שנערכה, נעשתה לא על פי הכללים ולא נשלחה למעבדת היחידה המוסמכת לבצעה והנמצאת ב"תל-השומר". עם הצגת הנתונים בפני הפרקליטות והאפשרות הקרובה לוודאי, שממצאי הבדיקה לא יהיו קבילים, הוסתה התשתית להרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות. השמטתה של עבירה זו, השמיטה מיד את הבסיס לעבירת ההריגה.

כתב האישום תוקן לעבירת "גרימת מוות ברשלנות" בלבד. נתוניו האישיים הגבוהים של בעז הוצגו בפני שופט בית המשפט שזכר מידת רחמים מהי וגזר על בעז ארבעה חודשי עבודות שירות בלבד, מבלי לשלוח אותו למאסר בפועל ממש.

"ארבע חודשי עבודות שירות – זה מה ששווים חיי אדם" שבו וזעקו כותרות העיתון למחרת. האם מי מהכותבים ידע מי היה בעז, כיצד תרם למדינה, כיצד חי, מה היו עקרונותיו, לפני אותה תאונה טרגית, בה קופדו חיי אדם?

פרשנות משפטית – הריגה , גרימת מוות ברשלנות

עבירה של גרימת מוות ברשלנות הנה עבירת עוון, אשר העונש הקבוע לצידה הנו עד שלוש שנות מאסר בלבד. עבירת הריגה לעומת זאת, הנה עבירה, אשר העונש הקבוע לצידה הינו עד 20 שנות מאסר. ההבדל בין שתי העבירות הנו ביסוד הנפשי, בעוד שבעבירת גרימת מוות ברשלנות נדרש יסוד נפשי של רשלנות, שמשמעו היעדר מודעות, בנסיבות בהן אדם מן הישוב יכול היה להיות מודע, הרי שבעבירת הריגה נדרש יסוד נפשי של מחשבה פלילית והיינו, מודעות לטיב המעשה , לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת תוצאות המעשה. כלומר, על האדם להיות מודע לסיכון שיש בהתנהגותו, בנסיבות העניין, ודי ביחס של פזיזות כלפי התוצאה, שיכול להתבטא באדישות או בקלות דעת, כדי לבסס זאת.

בעניינו של בעז, לו הוכח כי נהג שיכור, היה מורשע בעבירת הריגה, נוכח הסיכון אותו נטל. מאידך דווקא העדות שמסר ולפיה לא הבחין כלל בנפגע, אלא בשעה שפגע בו, מבססת חד משמעית את רשלנותו, שכן מצופה מנהג סביר, שיהיה מודע להולכי הרגל, אשר מלווים את נסיעתו.