את היום הארור ההוא משה לוי לא ישכח לעולם. זו הייתה הפעם הראשונה בחייו, בה בגד באשתו.

איך זה קרה ומדוע, את זאת לא ידע לשחזר. כל שיזכור מאותו האירוע, יהיה תחושת הגועל שאחזה בו מרגע שהכל נגמר והוא מצא עצמו צועד לכיוון רכבו, סמוק ומתנשם בכבדות. זו כבר הייתה שעת לילה מאוחרת מאוד ומחשבות טורדניות התרוצצו בראשו אנה ואנה ללא רחם. “מה יגיד לתיקווה? איך יסביר את השעה המאוחרת? בכלל, איך יסתכל בעיניה השחורות החודרות, מבלי שתחשוד במאומה?”

היטב ידע, כי אשתו איננה חשדנית. עד עכשיו, גם לא הייתה לה כל סיבה להניח, שמשהוא עלול להתחולל מבלי שתדע. עשרים שנה הם נשואים ומשה הוכיח את עצמו כבעל מסור ושמרני. מעולם לא יצא לבילוי עם חברים, אפילו לא לארוחת צהריים. יום יום היה יוצא לעבודתו כמנהל רכש בחברת בנייה וחוזר עם ערב הבייתה. ארוחת הערב החמה ותכניות הטלויזיה היו מבחינתו הבילוי הטוב ביותר. ליותר מזה לא היה זקוק. כך, מידי יום, ערב ערב, משך עשרים שנה. עד לאותו היום.

ומה באמת קרה באותו היום? משה יצא מעבודתו כרגיל, נכנס לרכב והתכוון להגיע הבייתה. בדרך החל המנוע להתחמם. משה עצר מיד. הגרר שהזמין הודיע, כי יתעכב לפחות שעתיים. משה ראה אורות מרצדים ברחוב סמוך ונכנס לבית קפה שכונתי. בתחילה, התקשה להחליט, האם כדאי להיכנס ולהמתין, הרעב הציק לו, אך בראשו עדיין חשב על ארוחת הערב שתיקווה בוודאי הכינה. בכבדות התיישב על אחד הכסאות. מלצר עסוק השליך לעברו תפריט דהוי. בלא עניין רב התבונן בו. לפתע אחז אותו רעב. מוחו עוד התמהמה במחשבה על התבשילים של תקווה, אך בפרץ של החלטיות הרים יד וקרא למלצר ואז הבחין בה. היא הייתה נשית ומלאה ועיניה השוחקות היו נעוצות אך ורק בו. יובש אחז בגרונו, הוא הזמין משקה כלשהו. לגמרי שכח את רעבונו. את המשקה הוא גמע באחת ומיד ביקש עוד אחד. בכל מאודו רצה לשוב ולהתבונן באשה ההיא, השעונה על הדלפק, אך ליבו לא נתנו, אפילו מבט חשש להפנות לעברה. ואז אזר אומץ והרים את עיניו. לתדהמתו, עדיין הייתה מתבוננת בו, ממש נועצת בו מבטה, משועשעת בעליל.

איך ניגשה לשולחנו ומה אמרה, הכל כבר התערפל במוחו. איך התיישבה, סיכלה רגליה, איך החלו לדבר, להזמין משקה נוסף, איך החלה לגעת באצבעות ידיו, כמו אש שאחזה בו. איך התבלבל, איבד שליטה לחלוטין, לא שמע כלל את הטלפון המצלצל ללא הרף, עד שהגרריסט שהוזמן, איבד סבלנותו וכבר נסע לו משם. אפילו את צלצולה המוכר של תיקווה הדואגת לא שמע. המום ושיכור מהתרגשות נתן לעצמו להיות מובל לאחת הסימטאות, חש לא חש בגופה הבוהק תחת בליל בגדים כהים, בלילה שחור משחור.

רק כשהגיע לרכב נזכר. הרכב תקוע. לנסוע בו בוודאי שלא יוכל. בלב כבד עצר מונית, בכל ליבו קיווה שתקווה ישנה ואולי מחר ימצא כבר מה להסביר. אך כשנכנס לדירה, נמוגו תקוותיו באחת. תקווה המבוהלת, צמודה לספר הטלפונים, לא מפסיקה להתקשר לכל מי שרק אפשר, על מנת לאתר את בעלה הנעדר.

כמה הצטער שנכנס הבייתה. כמה הצטער, שלא נפגע באיזו תאונת דרכים בדרך. אם היה מתאשפז בבית חולים, אולי הייתה מוצאת תיקווה קצת חמלה בליבה. בתחילה פערה עינייה בהשתאות, שאלות רבות על לשונה, לפתע כמו הכתה בה ההבנה, מבטה נעוץ בו כאלף חיצים. היא כבר ידעה.

הוא החל לגמגם על הרכב שנתקע, אך זה היה חסר סיכוי. תיקווה חרצה את גורלו במשפט אחד. “תעוף מהבית ועכשיו.”

כשהגיע משה למשרדי, כבר שלושה חדשים חלפו. “אני מוזמן לתחנת המשטרה. תיקווה לא מפסיקה להגיש נגדי תלונות. ואני, מה לי ולמשטרה? אני לא מבין מה רוצים ממני בכלל ועל מה יש לה להתלונן.

השוטר אמר שאני מטריד. מה זה מטריד? זה שאני מתקשר לאשתי, שאני נשוי לה כבר עשרים שנה, זה הטרדה? זה בכלל הטלפון שלי שם בבית, אז איך יכול להיות שאסור לי להתקשר? בסך הכל אני רוצה לדבר עם אשתי ולסגור כמה דברים. לרחוב זרקה אותי בלי בכלל לדבר. יש לנו המון עניינים לסדר. איך נסדר, אם לא נדבר? אני לא מבין את זה. מה פתאום משטרה?”

משה נרגש וגם חושש. מאז אותו לילה מר, לא הפסיק להתקשר לתיקווה. בתחילה,  עוד הייתה עונה, אך לאחר מספר ימים, כבר לא מוכנה הייתה לשמוע אותו יותר. הוא מצידו, בהתקף חרדה מתמשך, לא הפסיק להתקשר. מתקשר ומנתק, מתקשר ומנסה לדבר, מתקשר ומתקשר. אולי עשרים פעם ביום מתקשר. עד שקצה סבלנותה ותקווה פנתה לתחנת המשטרה.

בחקירתו במשטרה, שמר משה על זכות השתיקה. לאחר חקירה קצרה שוחרר.

כתב האישום שהוגש נגדו, כלל אישומים רבים ואולם, בסופו של דבר, לא עלה בידי התביעה להוכיח, כי כל אותן שיחות טלפון נכנסות, אכן בוצעו על ידי משה, שטרח להתקשר ממקומות ציבוריים שונים ולא תמיד השמיע קול. מספר השיחות בהן זוהה משה, היו מעטות ובאופן, שלא יכלו לעלות כדי הטרדה פלילית, בהנחה שמדובר בבני זוג שבתהליך פירוד וענייניהם לא פתורים. לאחר ניהול המשפט, זוכה איפוא משה מהאשמות כנגדו.

לתיקווה לא היה אכפת כלל. ממילא, רק את השקט היא חיפשה. להזיק למשה באיזו שהיא צורה, לא רצתה. משה היה בעל טוב ומסור שנים. עם הזמן, חשה, שגם הזעם הרב שמילא אותה שכך.

היה זה ביום שמש בהיר, כשצליל הטלפון המוכר של תיקווה נשמע לפתע באזניו.

 “בוא הבייתה, משה” אמרה.

פרשנות משפטית: הטרדה

חוק התקשורת (בזק ושידורים) מגדיר בין היתר את עבירת ההטרדה על ידי מתקן בזק. על פי חוק זה, הרי שמי אשר משתמש במתקן בזק באופן שיש בו כדי לפגוע, להפחיד, להטריד, ליצור חרדה, או להרגיז שלא כדין, דינו מאסר שלוש שנים. יש לציין, כי בניגוד לעבר, הרי שהמונח "בזק" מוגדר באופן רחב ביותר וכולל כל שידור, העברה או קליטה של סימנים, אותות, כתב, צורות חזותיות, קולות או מידע באמצעות תיל, אלחוט, מערכת אופטית או מערכות אלקטרומגנטיות אחרות.

באופן זה הרחיב החוק את איסור ההטרדה, באופן שיחולו על אמצעי התקשורת הרבים (לרבות טלפונים ניידים כמובן).

יש לציין, כי גם מספר לא רב ביותר של פניות טלפוניות שאינן על דעת הצד השני, יכול להיחשב כהטרדה וכעבירה פלילית לכל דבר.

הכותבת, עו"ד לימור רוט-חזן, הנה עו"ד פלילי בעלת תואר שני במשפט פלילי.

הסיפורים מהחיים, אך הפרטים שונו כיד הדמיון והקשר למציאות מקרי בלבד.

www.mrh-law.co.il דוא"ל: mrhw@walla.com

© 2008  כל הזכויות שמורות.